גאון בכלוב ביקורת על ההצגה בתיאטרון הקאמרי

זהו סיפורו של יורם גרניט, כוכב מצליח והומה לשעבר שאשתו הוציאה אותו מביתו ובתקופה הקשה בחייו, בפן האישי ומקצועי, פוגש את ויקי, מכרת ילדות שחולק זיכרון משותף מהעבר. ויקי, שמאוהבת ביורם מאז שנפגשו בילדותה, מביאה אותו לביתה, שם הוא מכיר את אחיה יונתן, הסובל מהספקטרום האוטיסטי ובעל זיכרון מוחלט של פרטים ונתונים. בין יורם, יונתן ויקי, מתפתח משולש יחסים מורכב, במהלכו נבחנים רגשות כנגד אינטרסים.

מיואש לחזור למסך, יורם מנסה למכור לסוכנו תוכנית טלוויזיה המשתמשת ביכולותיו הטריוויה של יונתן. ויקי מנסה לקרב אליה את יורם בכל מחיר ונראה שכולם משחקים במשחק ועושים הכל כדי להגשים את חלומותיהם, אפילו את האפלים ביותר.

כתיבת המחזה

יואב בר לב ועירית קפלן (שמשחקת גם בהצגה) כתבו יחד את גאון בכלוב בהקאמרי, וכתבו מחזה אנושי, מצחיק, עצוב, קצת כמו החיים עצמם, הם בנו עלילה מעניינת, מעניינת ומפתיעה ולכן מגיע להם כל המחמאות האפשריות. הסיפור מצחיק, נוגע ללב וכל הדמויות שלמות להפליא, עגולות ומדויקות.

שניהם, יחד עם עמית אופטה, הבמאי וצוות הקריאייטיב המוכשר הם איתם - אבי יונה בואנו (במבי) - תאורה, אולה שבצוב - הלבשה, אלון גלזינגר - מוסיקה, גלעד קמחי - תנועה, גור קורן - דרמטורגיה, סיון פרסלר וניתאי שלם - וידאו ושתי עמודות - תאפורה עם עולם חזותי מדהים לסיפורו של יורם, יונתן וויקי.

ברצוני להזכיר במפורש את עיצוב הבמה. לא ברור מתי הבמה הופכת לשחקן אחר בהצגה, היא מצליחה לדבר באופן מלא את המחזה ובמקרה של "גאון בכלוב" זה עובד.

מהרגע שהקהל נכנס לאולם התיאטרון הקאמרי, הבמה בגוון של חום חמים, שולח את הצופה היישר אל מנהרת הזמן של שנות השבעים והשמונים ומסכי הטלוויזיה המובנים בו ומקיפים אותו, מספרים סיפור עוד לפני שההצגה עלתה.

בימוי ההצגה

מילים חמות משתרעות גם על עמית אופטה - הבמאי. לפעמים, במאי נהדר הוא רק התרת השחקנים שלו. לתת משקל מלא לעניין הכתוב ולשחקנים שעובדים על הבמה כדי להוציא את מה שבלבם.

במקרה של עמית, במאי צעיר - מגיע לו אף גדול על אמונו בקאסט שלו ובמחזה שלו, לא מחפש מקלות או גימיקים ונותן להם את החופש למצוא ולדבר על דמויות.

ביקורת על השחקנים

והמילים החמות שלי גם שייכות לחמשת הפלאים שמילאו את הבמה בנוכחות וכישרון. אומרים שכל קבוצת שחקנים הופכת למשפחה בתהליך, אך עדיין שם, ובמקרה של השחקנים הנוכחיים, הקשר ביניהם מורגש והכיף שהם עושים יחד על הבמה סוחף את כל הקהל. איתם. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים - מהאנרגיה הזו, כמו אבקת קסם שמטילה כישוף על כל האולם.

בתפקידי המשנה - גל סרי ודייויד בילנקה שעשו עבודה מצוינת.
ומלפנים - שלושה שכל אחד מהם בנפרד הוא גאון בפני עצמו, אבל יחד הם יוצרים קסם שקשה להסביר (אז אני ממליץ לך לסיים לקרוא ואז להזמין כרטיסים לגאון בכלוב).

עירת קפלן בתפקיד ויקי - מפיקה דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. גם לאחר שאיבדה אותה לחלוטין, היא עדיין אנושית מאוד, ועירית, כמו עירית, הצליחה להחדיר לה עומק, חוכמה, נשיות, רגישות ועניין. היא מנצלת באופן מלא מגוון אינסופי של יכולות מעבר.

עמוס תם לא חף מפשע כמו יורם - תפקיד זה מביא לו צבע אחר, בוגר יותר, מתקלף יותר. יורם גרניט הוא תמצית הפחד של כל שחקן וההתמודדות איתו היא עם הפחד הזה ועמוס שתמיד הולך עד הסוף עם הדברים שהוא עושה, לוקח את זה באומץ לקצוות, הפחד מופיע ישירות בלבן העין ומצליח להציג אישיות אנושית חשופה ומרגשת.

ואלון דהן כיהונתן - ממש תפנית חייו. זו הדמות המורכבת ביותר לפענוח והוא מצליח לגשת ישירות, ביושר וללא מאמץ למעיים שלה. סיפור הדמות של אלון (הוא אביו של ילד בספקטרום) נשזר בדמות שהוא מגלם ומוסיף ערך להופעה שלו. היא משכנעת, סבירה ונוטה לבכות.

לסיכום, אני אומר שהכוח הגדול ביותר של התיאטרון הוא היכולת לגרום לכם למצוא את עצמכם במה שקורה על הבמה. גאון בכלוב עושה בדיוק את זה. אני יכול למצוא את עצמי כמעט בכל דמות.