לעבור את הקיר של בית ליסין - ביקורת הצגה בתיאטרון

ההצגה לעבור את הקיר של תאטרון בית ליסין ניצבת בגאווה לצד הסרט שעליו הוא מבוסס עם חיים ואופי משלו, ומשחררת את צופיו בסוף הערב עם חיוך ענק על הפנים. זו לא רק עיבוד או שכפול, אלא עבודה חדשה המעמידה שכבות חדשות של צבע על יצירות מופלאות בכל מקרה.

העלילה

הסיפור עוקב אחר מיכלי חוזרת בתשובה, הפעם מגלמת חן אמסלם (זגורי אימפריה), שארוסה מבריז ממנה כמה שבועות לפני החתונה. אבל היא מסרבת לוותר: היא מחליטה לא לבטל שום דבר, לא את התאריך ולא את האולם, מתוך אמונה שלמה שעד תאריך היעד יגיע בן הזוג המיוחל. וכמו שאומר השיר, עכשיו חסר רק החתן.

בדרך היא פוגשת אינספור רווקים, מוזיקאי משנה מצליח (עוז זהבי, שגם כיכב בסרט) וחברת ילדות, ונעזרת באמה (אוולין הגואל), אחותה החילונית והתל אביבית (הגר אנגל).

בין הגרסה הקולנועית לבימתית

מה שהיה בגרסה הקולנועית דרמה רומנטית איטית, מלאת אפילו עצב, משנה לחלוטין את הטון שלו בגרסה המוזיקלית. זה אולי אותו סיפור, אבל השתיקות של הסרט הפכו לקומדיה פרועה על הבמה, שלא לומר חגיגה, והסאבטקסט המעודן הופך פאנץ' אחר פאנץ'. זה לא גורע מהסיפור המבריק שטווה בורשטיין במקור, אלא אחר לגמרי. זה עדיין בכל זאת, סיפור נפלא על אמונה וכמיהה לאהבה, ובעיקר לשייכות ולנורמליות.

מיכל, אאוטסיידר גם בעולם שממנו היא באה וגם בעולם שאליו נכנסה, רואה בנישואים אישור להיות חלק מהכלל, וזה נכון גם לגבי חבריה. מהצד, קשה לפספס את העובדה שאחרי שנתיים של צבירת קשיים רבים בהפקת אירועים וחגיגות, התרבות הישראלית מתמלאת בתכנים העוסקים בנישואין כגאולה.

לא במקרה "לעבור את הקיר" רצה במקביל ל"מאמא מיה" על הבמה - ויש הרבה קווי דמיון בין שתי ההצגות והרומנטיקה ביניהן - אחרי שתי עונות של קורונם. מגמה זו מעידה לא רק על השמרנות של תעשיית התרבות, אלא גם במידה מסוימת על הצורך של הישראלים בחדשות טובות בתקופה העגומה הזו.

גם אם מדובר במופע קצת פחות משוכלל מאחותה הגדולה והגאונית (שממשיכה לרוץ במקביל), "לעבור את הקיר" עדיין בכמה רמות מעל לנורמה. זה רענן, מרגש, משעשע ונוגע ללב. כאן ניכרת המחשבה מאחורי כל סצנה וסצנה, עד לרמת התחפושות.

השחקנים

השחקנים עושים עבודה מצוינת בעצמם: הכריזמה הידועה של אמסלם שורפת גם את הבמה, וניכר שהיא מייצרת מיכל משלה, שונה לחלוטין מזו של נועה קולר. קל לראות שגם הגואל וגם זהבי נהנים מכל רגע - אבל לא פחות מהם, ואולי יותר, אלו הם אנגל וחזז, שעדיין לא כל כך מכירים, אבל מנצלים את ההזדמנות כאן בשתי ידיים וכובשים כל סצנה שהם.

צריך לומר ש"לעבור את הקיר" חוזר על עצמו, וזה בולט בתפקידי המשנה - שגם אם הם מגולמים בצורה נפלאה, המחזה מאלץ אותם לחזור על עצמם. דמותה של פייג', למשל, חברתה הקרובה של מיכל, היא צעירה נלהבת - עניין שהאפקט הקומי שלו מתעצם בגלל הצניעות המצופה מאישה דתייה. אבל הבדיחה הזו חוזרת כל כך הרבה פעמים, הרבה מעבר לביקוש.

באשר לשירים, בולט במיוחד שיר הנושא הפותח את ההצגה ומציג את הדמויות "מיכלי מתחתנת", שסוחף בשמחה את הקהל.

השירים

למרבה הצער, בית ליסין נמנע שוב מלהוציא אלבום פסקול להופעה - וחבל - אבל כדאי לשים לב לשני נאמברים שעדיין חקוקים: שיר האפליקציות, שבו אחותה וחברתה של מיכל מחפשות את השידוך שלה בטינדר ו אפליקציות אחרות, כוריאוגרפיה נהדרת; ועוד שיר, מקסים, שהגיבור שר בדייט עם רווק חירש ומבוצע במקביל גם בשפת הסימנים.

לסיכום, אם לפני הצפייה אפשר היה לתהות האם יש צורך בגרסה כזו של סרט כזה, הרי שהצפייה מוכיחה שלגרסה החדשה יש חיים ואופי משלה, והיא עומדת בגאווה לצד המקור. יותר מכל, הוא מספק חווית צפייה משמחת, ומוציא את צופיו מהאולם - חילונים או דתיים - עם חיוך גדול על הפנים.

לעבור את הקיר כרטיסים בהנחה